"אין גברים כאלה": עדיין לא היו רבים כאלה

זה קורה בכל פעם מחדש, כאשר יוצא סרט שהז'אנר שלו לא כל כך חשוב, אבל הגיבורים הראשיים כן. כשהקהילה הגאה מציגה לראווה סרטים בכיכובם של זוגות גייז, יש אירוע והסרט לא תמיד נבחן בעיניים אובייקטיביות. התקדימים חשובים והכיבוש של ז'אנר נוסף ובעיקר מתן הלגיטימציה לחנך דור חדש, שבכלל לא יתייחס לעניין כאירוע. הפעם מדובר בסרט ה-Rom-Com (קומדיה רומנטית, למי ששיחק אותה לא מבין) הראשון, מבית אולפני יוניברסל, שמתוקף היותם אולפני ענק, בעצם נותנים לגיטימציה לכך שהעסק עולה על פסי מיינסטרים.

הסרט הזה מרגיש כמו עוד גלגול לסרטי הקומדיה הרומנטית, שפעם היו שונים, במהותם ובעיקר הרבה פחות בוטים, אבל כל תקופה עם הסממנים שלה ולאחר שהנשים החלו לנגוס בקומדיות הרומנטיות מהצד השליט, הגיע תורם של נציגי הלהט"בק. לא סתם ג'אד אפאטו אמון על הסרט הנוכחי בתור מפיק ולא סתם הסרט מרפרר, באחת מהסצנות המצחיקות שלו, ל"יש לך הודעה", בכיכובם של מג ראיין וטום הנקס. הרבה מים עברו בנהר מהקומדיות הרומנטיות המנומסות של שנות התשעים, שלא הצליחו לזקק את הרגעים הבוטים והמועטים למדי, של סוף שנות השמונים, במסגרתן "הארי פגש את סאלי" וסאלי (שוב מג ראיין) זימרה לה אורגזמת מסעדות בצהרי היום ולא הלכו קדימה באומץ ותעוזה.


אתה לא הולך לשיר לי במסעדה, נכון? | באדיבות Tulip Entertainment

הקומדיות הרומנטיות של שנות האלפיים והלאה כבר החלו להעלות הילוך, הרבה בזכותו של אפאטו והקומדיות הנועזות שלו, אבל ההוכחה הסופית הייתה שגם צעדים נועזים, שהיוו עטיפה נוצצת וחדשה לז'אנר, מצאו את עצמם נכנסים לתוך הדפוסים הרגילים. בשנים האחרונות התנועה ההולכת ומשתלטת על הקומדיות הרומנטיות היא בטעם שומרי (על שמה של איימי שומר, תבדל"א). הנשים שולטות ומעבר לכך, המשמעות הברורה מאוד היא בנוגע לוולגריות, אשר מתחילה לנזול החוצה וגם אם הכל הולך על פי הדפוסים המוכרים, בסופו של דבר, הז'אנר מתפתח ומשתנה על פי הדור ועל פי הלך הרוח.

בסופו של דבר מצאנו את עצמנו עם עלייה, הולכת ומתרבה, של סרטים מאת קהילת הלהטב"ק. הז'אנרים נכבשים באיטיות ואך טבעי שיהיה לו סרט, מז'אנר הקומדיה הרומנטית, שמכיל בתוכו סיפור התאהבות על כאלו שלא אמורים להתאהב, על פי מסלולי ודפוסי החיים שהם מאמצים לעצמם; רק שהפעם מדובר בשני גברים גאים. הסרט מותאם לרוח התקופה, בכל הנוגע לטכנולוגיה, אפליקציות היכרות וניהול הזמן וחלק ניכר ממערכת היחסים דרך הסלולרי ומעל הכל, הוא גם מתאר עולם שונה של היכרויות שהכרתם עד כה, בסרטי אהבה סטרייטים קלאסיים. הזמינות, מערכות היחסים החד פעמיות, הקרות והציניות, לעיתים ועולם חדש נפרש בפני הז'אנר, שגם אותו נהנים יוצרי הסרט לנגח, מכיוונם וללא התנצלויות מיוחדות.


אם לנו לא יהיה מותר לרדת על גייז, אז לאף אחד לא יותר | באדיבות Tulip Entertainment

התוצאה הסופית, בסופו של דבר, זהה לעוד ערימות על גבי ערימות של סרטי ז'אנר שהגיעו לפני הסרט הזה ועוד יגיעו אחריו. הדרך, לעומת זאת, שונה בלא מעט פרמטרים ואזורים, שהחוקים הקלאסיים שלהם היו ברורים קצת יותר, עד לפני כמה שנים. הנגיעות של אפאטו, על אף שהוא מכהן בתור מפיק הפעם, ניכרות בהחלט ושוב הוא מגיע בשביל לתת סיבוב חדש לקרסולה הקולנועית הזו, אותה התחיל לסובב, ביתר שאת, לפני כמעט שני עשורים. כך מתקבלת לה קומדיה רומנטית מזן חדש ושונה, אבל עם פלט מאוד דומה לאחרות, כמותה. פורצת דרך ככל שלא תהיה, עדיין מדובר בתסריט ועלילה מוגבלים למדי, שמנסים להעניק עומק מהזווית הגאה, אבל מצחיקים בזכות הרגעים המטופשים ביותר שניתן לדמיין.

בילי אייכנר, שהוא יוצר קומי ומוכר, שכבר עובד כמעט עשרים שנים בתעשייה, מתחיל לקבל את ההכרה לה הוא פילל ובענק. זו אחת מהפעמים הראשונות בקריירה שלו שהוא מוביל סרט לבדו והוא עושה עבודה סבירה בתור וודי אלן גיי, רב תלונות ופטפטן יותר מהמקובל, כאשר הגיבור הנוירוטי, אותו הוא מגלם, מפטפט את עצמו לדעת וזה כוח העל שלו בסרט. הדמות אותה מגלם אייכנר בסרט היא דמותו של בובי ליבר; איש אשכולות ומשפיען אינטרנט, בקרב הקהילה הגאה של ניו יורק. יש לו תוכנית אינטרנטית מצליחה, במסגרתה הוא מתלונן על החיים הגאים שלו, מחוסרי האהבה ועתירי הסתמיות. יחד עם הקיטורים שלו, שזוכים לאהבה רבה, הוא גם מנסה להקים מוזיאון היסטוריה גאה, ביחד עם צוות, שכל אחד מהם מייצג אות אחרת בקהילת ה-להטב"ק.


תבואו לבקר במוזיאון שלנו...עשרות אלפי קילומטרים מבאר שבע | באדיבות Tulip Entertainment

בובי כבר בעשור החמישי לחייו ולא נראה לו שהוא עומד למצוא אהבה אי פעם ומשום מקום ובאמצע מסיבה סתמית לחלוטין; עיניו מצטלבות עם אלו של ארון החטוב והשרירי. גם ארון לא מחפש משהו רציני ולא רואה את עצמו בקשר מחייב, תוסיפו את העובדה שמדובר בעולם של גייז ונוסף לו קושי גדול יותר למחויבות, עקב הפיתויים, הפתיחות והזמינות. משם הסרט צועד לו בצעדים מוכרים, גם אם הכוכבים שונים, הקונטקסט והמונחים עוברים עדכונים והצוות התומך קצת משתנה, הליבה נותרת זהה והפסיעות אל עבר היעד והמטרה מרגישים כמעט אותו הדבר.

מדובר בקומדיה נחמדה, שהאסימון לא תמיד נופל לכל הצופים עד הסוף, בחלק מהרגעים הקומיים, בגלל הבדלים תרבותיים (אם אפשר לקרוא להם ככה) ומונחי בסיס, אשר לא נהירים לכלל האוכלוסייה הסטרייטית, לעיתים לא מעטות כלל. מעבר להומור, הכוכב הנוירוטי כן נכנס לעומקים, במסגרתם הקהילה הגאה והקשיים שלה להתקבל ולהיות חלק אינטגרלי מהעולם, עולים לא אחת - גם כמאקרו וגם ברמת המיקרו, עבור הגיבור, שהוא באמת קמצוץ זעיר בתוך ים צבעוני ומגוון. גם היסטוריה גאה, ביטחון ומגננות כנגד עולם שיפוטי ולא מכיל ורגעים מרגשים ועצובים מגיעים לבקר תחת קורת הגג, אשר מעניק ניקולס סטולר, בסרטו השמיני והחשוב, אולי מכולם, גם אם ברגעים לא מעטים הוא לא מרגיש כזה.


עומדים על פתחה של דרך חדשה לחלוטין | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
סרט חשוב עבור נרמול היחסים של הקהילה הגאה עם ז'אנרים נוספים ומרכזיים ובזכות אולפנים גדולים, ההתקדמות מהירה יותר. לא סרט גדול או יוצא מן הכלל, אבל מצחיק, מרגש ונוגע, לעיתים, במקומות שמדלגים מעל מגדר, העדפות וז'אנרים.

משפט על במאי הסרט:
במאי הקומדיות הידוע, ניקולאס סטולר (במאי סרטי הגבר: "קח את זה כמו גבר", "תביא אותו כמו גבר" וצמד סרטי "שכנים"), שהתחיל בתור תסריטאי של ג'אד אפאטו, מבצע היטב את העבודה, אשר ביצע כבר לפני 14 שנים ומתקדם עם המשבצת, בה הוא אוהב לדרוך כל כך הרבה זמן, עוד טיפה.

משפט על השחקנים:
בילי אייכנר מרגיש טיפה יותר מדי ולא תמיד הכי אמין...או שפשוט אלו דרישות התפקיד ממנו ואז...הוא עושה זאת בהצלחה. ועדיין משהו אצלו קצת פחות עובר. הדמות שלו בסרט מתכתבת עם הטרוניות שהשמיע, לאחר שהשיק אותו, לצופים הסטרייטים, שישר הפכו להיות הומופוביים, בגלל שלא אהבו את סרטו וניכר כי אולי הוא מגלם את עצמו, בסופו של דבר, בהצלחה מרובה, אבל הוא לא הגיבור שהיינו רוצים לשאת אליו עיניים. לוק מקפלארן, לעומתו, מרגיש יותר אותנטי ואמיתי. לשניים צוות מסייע סביר בהחלט והופעות אורח של דברה מסינג ורגעי קמיאו של קינן תומפסון, איימי שומר ואפילו בן סטילר.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחמישים דקות. קצת ארוך מדי בשביל קומדיה רומנטית טיפוסית וקלאסית, אבל הסרט הזה במילא מנסה להתרחק מהגדרות קלאסיות.