"ג'וי": ג'י-איי-ג'וי

ביקורות
סופר אמא, בת, נכדה וסופר אישה. מטריארכית, ממציאה וסיפור הצלחה מסחרר. לא, זהו עדיין לא הסיפור על חייה של ג'ניפר לורנס, אלא בגילומה, את אחד הסיפורים הנשיים העוצמתיים של העשורים האחרונים.

"ג'וי": ג'י-איי-ג'וי
"ג'וי": ג'י-איי-ג'וי

רצה הגורל ושבוע אחר שבוע נכנסים שני סרטים, בזה אחר זה, של סיפורי עוצמה נשית, לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי של התקופות. "סופרגסטיות" ;, ירוץ באולם ליד (ושבוע אחרי) וכנראה לא ימשוך את אותה כמות הקהל כמו הסרט של דיוויד או.ראסל. ב-"סופרגסטיות&q uot; הושרשו השורשים למאבק לשחרור האישה מכבלי הגברים, אצל "ג'וי" ודיוויד או.ראסל המצב שונה לחלוטין; מבחינת התקופה, מבחינת הז'אנר והחשוב מכל, גם מבחינת דרך הביצוע. "סופרגסטיות" ; הצבוע בצבעי אפור, של שרה גברון, מהווה הכנה קונספטואלית בלבד עבור הסופר אישה, שמציג דיוויד או. ראסל.

ג'וי שלו תוגדר בהמשך הדרך, יותר נכון לקראת סוף הדרך, כמטריארכית וגם ללא הגיבוי הכספי וסיפור ההצלחה, היא מוכיחה במהלך כל הסרט כי גם הביציות של האישה יכולות להיות שוות ערך לביצים של הגבר, בכל הנוגע לתיאור ציורי לאומץ, חוצפה חיובית ותעוזה. ואיזו אישה מתאימה יותר לגלם את כל המתואר בפנים מאשר יורשת העצר, הדוכסית או כל תואר אצולה רם מעלה, שיוכל להתאים למעמדה של ג'ניפר לורנס.

אם תאמרו ג'יי לו. בימים אלו, אף אחד כבר לא יחשוב על הטוסיק המטמטם של ג'ניפר לופז, כיוון שיש רק כיוון אחד עם שתי הקומבינציה של שלושת האותיות והנקודה באמצע (J.LO דה!). הצוות של "אופטימיות היא שם המשחק" חוזר ובגדול. דיוויד או. ראסל מאחד תחתיו את לורנס, דה-נירו וקופר על מנת לספר את סיפורה, האמיתי, של ג'וי מנגנו; עקרת בית גרושה, שמטפלת בקצת יותר משני ילדיה.


(אף אחד לא הבטיח לך חיים קלים | צילום: גטי אימג')

לקלחת, שהיא חייה, ישנם גם הוריה הגרושים, הגרוש שלה, סבתה ושני ילדיה הקטנים. כולם תחת קורת בית אחת ואם זה נשמע כמו התחלה של אופרת סבון לא הגיונית או לחילופין סיטקום משעשע במיוחד, אפשר לאשר כי מדובר על תפירה משותפת לשני הז'אנרים בתוספת דרמה וקורטוב קומי לא קטן והכל תחת המטרייה של ,מבוסס על סיפור אמיתי.

דיוויד או. ראסל מסביר ומדגים, שוב, שגם סיפור אמיתי צריך לדעת איך לספר, הפעם הוא מתאים את עצמו ואת שחקניו להלך הרוח ההוליוודי הכללי ומעניק ללורנס את הדמות הראשית, במרחק שנות אור משני המלווים הגבריים שלה, כפי שהסרט נע במרחב העלילתי שלו ובתור ניסיון אמיתי להציב אותם לפי הדמויות שכתבו את הסיפור בשלהי שנות השבעים. ראסל שוב חוזר לתפאורת שעות השבעים (כפי שעשה לא פעם ולא פעמיים) ומציב, בתור התחלה מצב טיפוסי לשנות השבעים: אמה של ג׳וי בחדר השינה, שם היא צופה באופרות סבון, בעלת עלילה מטופשת במיוחד, כאשר בתוך הבית שלה יש אופרת סבון אחת גדולה, לא פחות, בשידור חי.

אביה של ג'וי, הגרוש מאמה, נזרק על ידי חברתו הנוכחית ועובר לגור עם אשתו, בתו והגרוש שלה. ואיך אפשר בלי הסבתא בסלון? לא כמו המשפחות ממוצא רוסי שעלו לישראל, הסבתא של ג'וי לא מקשטת את הספה ונוטלת חלק פעיל יותר, גם בתור הנרייטורית העלילתית וגם במשק הבית עצמו. הסיפור של ג'וי מזכיר, במבנה ההתחלתי, את אחת מהקלאסיקות האמריקאיות של כל הזמנים: "אלו חיים נפלאים" של פרנק קאפרה, גם כאן משפחתה של ג'וי מושכת אותה לאחור ובצורה הרבה יותר בוטה.


(חייבת תספורת דחוף ואולי להפוך לסחבה | צילום: גטי אימג')

ג'וי המבריקה כבר המציאה, בשלהי התיכון שלה המצאה נהדרת, שתתגלה בעתיד כרווחית לחברה גדולה אחרת, אבל בגלל שהוריה הם ההפך הגמור לתושיה ולמוסר העבודה הגבוה שלה, היא נעצרה והמשיכה לעצור ולהיבלם בדרך לעתיד מזהיר ומבטיח. כך היא מוצאת את עצמה בקומדיית מצבים, שהיא הגיבורה הטראגית; היא אינסטלטור, מפרנס ומנהל חשבונות עבור העסק של אביה וכל זאת עוד מבלי לכלול את עבודת היום יום שלה.

בשביל לצאת מהברוך הנוכחי, היא רוקמת חלום ומנסה בעזרת אופרטוניזם נקודתי וטהור לחלץ את עצמה מהמציאות הקשה דרך רעיון לשיווק מגב פלא. הניסיון הזה נידון לכישלון, בעולם שבו הגברים הם האוטוריטה הבלעדית ונשים הן הצופות העצלניות באופרות הסבון בבית. אבל ג'וי לא תאמר נואש, לא תוותר ותתגבר גם על מכשולים מבית, כאשר בשלב מסוים דמויות הקאסט המשפחתי מתחלקות להן לשני צוותים, כאשר אחד הוא סוס צולע, מגושם, אבל עם מוטיבציית שיא ולבסוף מנצח ואילו הצוות השני הוא הרוכב האדיש, על הסוס המנצח, שלא מרגיש שום צורך להוכיח את עצמו, כי הוא בעצם דוהר על הסוס קל הרגליים מכל שאר הסוסים.

או. ראסל מנתב בעדינות ובמיומנות בין הדרמה האמיתית שמתרחשת בביתה של ג'וי לבין מצבים גרוטסקיים, ביזאריים וקומיים, שהם מנת חלקה וסיפור חייה העצוב. הדרך שלו לספר סיפור אמיתי אף פעם לא עוברת בשביל ישר ובנאלי, או. ראסל תמיד מוצא את הנתיב, כמו בסרטים שביים בחמש השנים האחרונות ("פייטר", "אופטימיות היא שם המשחק" וב"חלום אמריקאי"), לתרגם סיפור אמיתי עם סגנון, עם איפור סרקסטי כבד, למציאות עכורה ולהפוך את הסיפור האמיתי כמעט לשולי, נוכח העובדה שהנראטיב שלו מגלגל את עצמו במקביל לעובדות היבשות.


(כבר נפגשנו בעבר על איזה סט או שניים, לא? | צילום: גטי אימג')

הוא נותן לבראדלי קופר סיקוונס של חמש דקות, במסגרתן קופר הופך את ערוץ הקניות לוואחד פנטזיה רטובה, שמוכר את החלום האמריקאי של שנות השבעים, דרך הטלוויזיה ודרך רביצה. מוכר זהב - בדיוק כמו הערוץ עצמו והקונספט שלו: להנחית מוצרים בחדירה אל לב ליבו של סלון המשפחה האמריקאית הממוצעת.

הדי הביקורת, דרך הסרט, מדברים על הצלחה נשית, כנגד כל הסיכויים ובימים, בהן הנשים היו הרובצות מול טלנבולות וערוצי קניות, אישה אחת פרצה את תקרת הזכוכית בזכות תכונות שיוחסו לגברים, קרי; כושר המצאה, חוצפה ואומץ לשים את כל הצ'יפים על השולחן, כנגד כל הסיכויים וכנגד מרבית הגברים הלוחצים אותה בכפות מלחציים מחוספסות במיוחד.

ההצטיינות היתרה של דיוויד או. ראסל, בבימויו של הסרט, היא העובדה שהצופה נותר מתוח, מתוסכל ושמור היטב עד לתום השעתיים של הסרט, בנוגע לגורלה הברור מאליו, של ג'וי. התקציר כבר מספר לכולנו את העלילה, אך דיוויד או. ראסל פורט אותה לנקודות משמעותיות ומרתקות בחיי הגיבורה הראשית. אחד המוטיבים המובילים של הסרט והסמל המרכזי שלו, היא לחיצת הידיים בין הגברים, הכוח המניע של העולם באותן השנים. ג'וי מביטה תמיד מלמטה, ממצב ישיבה, על גברים חמושים בטבעות גסות, לוחצים ידיים וסוגרים עסקאות ורוצה גם והנקודה הזו, במוטיב הספציפי הזה, היא בעצם הסמל הגדול להצלחתה של ג'וי ושל או. ראסל בבימוי מרענן, שנותן ערך מוסף לסיפורה הדי מדהים של מאנגנו, שפשוט כותב את העלילה עצמה, אבל נעדר את האלמנטים הנהדרים, שמלביש סביבה או. ראסל.


(תכווני, תכווני לעוד אוסקר | צילום: גטי אימג')

ג'ניפר לורנס כנראה תיכנס שוב לסבב האוסקרים בדיוק בזמן, עם משחק מדויק, מלא עוצמה ורגש, שעוזר לאו. ראסל להדגיש כל אלמנט ז'אנרי שקיים בסרט. אבל זו כבר לא הפתעה והתופעה ההולכת ומתחזקת כמו גל צונאמי, שנקראת ג'ניפר לורנס עוד לא הגיעה לפיק של חייה. יש למה לצפות. בראדלי קופר ורוברט דה נירו אפילו לא נמצאים בפוסטר הראשי, אך אין זה אומר שעבודתם לא מתבצעת בדיוק לפי הסטנדרטים הקבועים והאיכותיים שהציבו עד כה. גם את איזבלה רוסליני, הבלתי נשכחת מ"קטיפה כחולה", תמצאו בתפקיד נהדר, שעוזר להשיבה עוד מעט לקדמת הבמה ולו לרגע קט.

הציפיות היו גבוהות מצוות שכבר נפגש בפעם השלישית (אחרי "אופטימיות היא שם המשחק" ו"חלום אמריקאי") ואין ספק שדיוויד או. ראסל והקאסט המשובח שלו פוגעים שוב בול במטרה ועוזרים להביא את סיפורה של עקרת הבית הפשוטה הזו, שחלמה בגדול דרך מגב אחד קליל וקטן. הסרט מספק את החומר שממנו עשויים הפרסים הגדולים לצוות הראשי, הם יודעים בדיוק מה הם עושים ומתי הם משחררים. ניפגש על השטיח האדום.
סיכום המבקר
10/
5.5
תגובות
כתוב תגובה ותהיה הראשון להגיב על "ג'וי": ג'י-איי-ג'וי
סרטים בקולנוע